הספר "בין אור לאור": ספר ביכוריה של מיכל פרי, בעריכת ציפי שחרור שיוצא לאור בימים אלו. זו פואטיקה נשית העוסקת ביחסי אימהות ובנות, מות האם, היסטוריה משפחתית והחוט הדק הקושר בין החיים למוות.
את השירים מלווים ציורים יפיפיים של מיה פרי.
ספר השירה "בין אור לאור" הוא פואטיקה מטלטלת ועוצמתית העוסקת בשושלת נשית, ארבע דורות של אימהות (אם ובת, אם ובת). הטרגדיה, האהבה, הכעס, הכאב, הנידוי, האשמה, החיים והמוות. הספר מתאר מהלכי חיים המחלחלים בין הדורות ועוברים מאם לבת ומעצבים את ישותן הרגשית ואת חייהן. "…לְאִמָּא הָיָה לֵב נוֹסָף / טִפּוֹת שֶׁל דָּם נָטְפוּ מִמֶּנּוּ / זֶה הַלֵּב הַפָּצוּעַ שֶׁל כֻּלָּנוּ / כִּי לֵב מוֹלִיד לֵב…" כפי שמתואר בשיר: על הספות הירוקות, עמ' 106.
השירים בספר מחולקים ל -12 שערים וערוכים בסדר כמו הסדר של מסע החיים עצמם, מהלידה ועד המוות, כאשר כל שער מתאר זמן – גם זמן פנימי, או אירוע – גם אירוע פנימי.
מות האם ומחלתה משמשים למשוררת נקודת חשבון נפש על חייה וכמוליך ליצירה טעונה ומורכבת בה היא נותנת ביטוי לכמיהה העזה ולרצון העמוק בדמות אם עוטפת ומכילה, כאשר במציאות האם הייתה מנותקת ובלתי מושגת. "לָקַח לִי זְמַן לְהָבִין שֶׁאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְהַצִּילֵך / לָקַח לִי זְמַן לִרְאוֹת שֶׁלֹּא תִּתְבּוֹנְנִי בִּי / לָדַעַת שֶׁלֹּא נִפָּרֵד לְעוֹלָם / לָקַח לִי זְמַן לָלֶכֶת בְּדַרְכִּי…" (לקח לי זמן, עמ' 39)
בכנות ישירה ובלתי מתפשרת כותבת המשוררת על ההוויה המשפחתית שנוצרה בין כתלי הבית ממנו צמחה. "הבית" עבורה הוא מקום של התהוות, ישות שצומחת ומתרוקנת, שהייה שבסופה עזיבה, כמו החיים עצמם שמתחילים ונגמרים, כאשר ההתרוקנות של הסוף חדה וכואבת. " שָׁנִים הַבַּיִת מְרֻקָּן מִיּוֹשְׁבָיו / שָׁנִים קִירוֹת הַבַּיִת נוֹטְפִים אֶת הַדָּמִים שֶׁהָיו / שָׁנִים אַבָּא אוֹחֵז בַּבַּיִת וּבַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלּוֹכְדִים אֶת טִרְפָּם כְּמוֹ קוּרֵי עַכָּבִישׁ…" (הבית בתוכנית למד, עמ' 122). וכפי שהמשוררת מבטאת בשיר "אחותי" (עמ' 115):
"…הִיא תָּבוֹא / וְתִקַּח אוֹתִי / לַבַּיִת / שֶׁעִקְּבוֹת הַדָּם שֶׁלִּי / נִמְחֲקוּ מִקִּירוֹתָיו…"
מיכל פרי עושה תיקון בכתיבתה ובחייה ומעלה את הדמויות בצילן גדלה לאור (תרתי משמע). היא מחייה מחדש את האימהות שהלכו לעולמן ונעלמו בתהומות הנשייה, היא קוראת להן בשמותיהן, כמו סבתא "אמילי" שמעולם לא פגשה וסבתא שמחה, סבתה של אמה.
החוויה הפרטית של המשוררת כבת וכאם הופכת בשירתה לחוויה אוניברסלית המשותפת לכולנו. בשיר "בין אור לאור", שפותח את הספר ושעל שמו נקרא הספר, מיכל פרי פונה לבנותיה שלה כאימא וכאשה שעוברת את מסע החיים בעצמה: "…אֲנִי שׁוֹמַעַת מֵרָחוֹק / אֶת הֵד צְחוֹקְכֶן / אַתֶּן צוֹהֲלוֹת בִּזְרוֹעוֹתַי / תַּלְתַּלֵּי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּכֶן גַלִּיִּים זוֹהֲרִים / זְהֻבִּים וְרַכִּים / מִתְבַּדְּרִים בָּרוּחַ / שָׁעָה בָּהּ דָּמִים מִתְפּוֹרְרִים / נִסְפָּגִים חוֹזְרִים לָאֲדָמָה / חַיַּי אֵינָם נֶחְרָטִים בֶּעָפָר / מְעַט אֲנִי רוֹשֶׁמֶת / אוֹתִיּוֹת/ בִּדְיוֹ דָּם…" (בין אור לאור, עמ' 8)
השער האחרון של הספר 'אין איש יודע את נשמתי' (עמ' 149), מכיל 12 שירים עוצמתיים, המהווים את תכלית הספר כולו. הביטוי של הנשמה המגיעה כאורחת לשכון בעולם לזמן מוגבל וקצר ונעלמת כשתם זמנה.
'את ואני' (עמ' 167) הוא השיר שמסיים וחותם את הספר שבו המשוררת מותירה בקורא את מבט האהבה שחרוט בנו שאליו כל אדם כמהה, המבט של הנשמה /של האם / של הבת (כל אופציה אפשרית). "…בַּתְּחִלָּה הָיִינוּ מְחֻבָּרוֹת / בְּגוּף אֶחָד / אֵיבָרַי מְכֻסִּים בְּפָנַיִךְ / אַתְּ רוֹאָה אוֹתִי בְּמַלְבּוּשַׁי / אַתְּ רוֹאָה אֶת עֵינַי / אוֹהֲבוֹת אוֹתָך / כְּאוֹתָהּ צִפּוֹר / חוֹלֶפֶת אֶעֱבֹר / אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ / אֶת נִשְׁמָתִי."
מיכל פרי משוררת ואמנית רב תחומית, אמא לשתי בנות. מתגוררת בתל-אביב. בוגרת מכון אבני לאמנות. סיימה שלוש שנות לימוד במחלקת כתיבה במנשר. רשומה ללימודי תואר שני במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן. החלה לכתוב שירה מגיל 14. שיריה פורסמו במהלך השנים במספר אנתולוגיות ובכתבי עת רבים. השתתפה בערבי שיח, שירה והקראות שירה. מלבד הספר הנוכחי פרסמה ב-2008 ספר בנושא זרם התודעה "מגילות של כלום", כחלק מתערוכת יחיד גדולה בבית האמנים בתל-אביב שכללה ציורים וטקסטים וקטלוג בליווי מאמר של גדעון אפרת. מחשיבה את הספר הנוכחי כספר ביכורים.
מיכל פרי, "בין אור לאור" עורכת: ציפי שחרור, הוצאת ארגמן-מיטב
176 עמודים , 85 ש"ח
בין השירים משולבים איורים יפהפיים של מיה פרי
לפרטים נוספים, לעותק מודפס או דיגיטאלי של הספר לפנות להוצאה או
למיכל פרי:
054-5252679