כשהג'ינג'ית פגשה את היחצ"ן או …איך מתמחים בניצול השעמום הציבורי.

ביום אביב שטוף שמש פגשתי את היחצ"ן.

פגשתי את היחצ"ן באיזו קומה במגדל…לא יכולה לומר איזה מגדל, למעט שהיה עגול.

לא פגישה רגילה, אלא ראיון עבודה.

קרא קורות חיים, שאל שאלות מתבקשות.. ואז אמר: "ג'ינג'ית, מה זה יחצ"נות"?

התמהמהתי…

שנים שאני עוסקת בזה, ולא הייתה לי שורה מיידית בראש שתתמצת את המהות של יחסי הציבור. לפחות לא משהו שהייתי שלמה איתו .

גירדתי בפדחתי.. לבסוף אמרתי משהו בסגנון: "המקצוע בו מוכרים רעיונות לאמצעי התקשורת".

היחצ"ן, בחיוך אבהי : "רעיונות… מוכרת… לא קרה לך שלא מכרת רעיון? אלא האמנת בו? והתקשורת קונה? הרי מדובר בפעילות יח"צ"? ואז המשיך ואמר: "היה לי פעם לקוח, שכל מה שהיה לו זה רעיון שרצה למכור. רעיון מושלם, של אהבה טהורה. כשהסתכלתי על זה, חשבתי שמדובר במשהו טהור, נשגב וגם היה כסף, מה שלא הזיק. ואז התברר שבגלל שזה היה דבר כה יפה…למכור אותו היה בלתי אפשרי. אי אפשר לשלם על דבר נשגב ובדיעבד, הסתבר, שאת הציבור לא כל כך מעניין יופי וטוהר. זה לא כל כך 'סקסי'.."

"את רוצה קפה?" הוא שאל.

היחצ"ן הוביל אותי לחדר צדדי, שם עמדה מכונת קפה. לא סתם… הרולס רויס של מכונות הקפה. כל שנדרש ממנו היה ללחוץ על כפתור. וכוס קפה ירדה מאליה מתוך המכונה, חוממה קלות, ואליה ניתז קפה משובח ומעליו קצף חלב. הוא הגיש לי את הקפה, וגם לעצמו הכין אחד.

"תשתי", הוא אמר. "טעים?"

"כן, מאד".

"ואם זה היה נס פשוט?"

"גם היה טעים", עניתי.

"אז למה רכשתי את המכונה הזאת?"

אה, חשבתי לעצמי, אולי הוא מדבר על כך שמישהו, באמצעות פעולה יח"צנית כלשהי, הצליח לשכנע אותו לקנות אותה.

חייכתי ואמרתי, "אה, אז קיבלת המלצה מכלי תקשורת כלשהו?"

הוא חייך ואמר, "כן, זה מסביר מדוע קניתי את המכונה הזו, אבל למה בכלל רציתי מכונה, אם יש קפה נס שהוא טוב מאוד?"

את מכירה את פירמידת הצרכים של מאסלו? בבסיסה יש את הצרכים הבסיסיים של הקיום, וככל שעולים בפירמידה, מגיעים לצרכים הרוחניים יותר, לצרכי הנפש".

ניסיתי להבין מה הוא רוצה. "כן, אבל מה זה קשור?"

"איפה לדעתך נמצאת מכונת הקפה המפוארת הזאת בסולם הצרכים? לכאורה שתייה זה צורך בסיסי, אבל אפשר לשתות גם מים ואפשר לשתות גם קפה".

חשבתי ואמרתי שהוא בטח מדבר על ההיבריס של תרבות הצרכנות בעולמנו, אבל לא על זה הוא דיבר.

אנחנו חיים בעולם בו התנאים הבסיסיים של הפירמידה מלאים, צרכי הקיום מבחינה קלורית מתמלאים אצל רובנו בארוחת הבוקר, אבל אנחנו עדיין ממשיכים לאכול.

כשחזרנו למשרד הוא התיישב על הכסא, הסתובב אל עבר החלון הגדול שצפה על הבניין ממול ואמר: "את מבינה, אנחנו משועממים, הצרכים הבסיסיים ומעבר להם כבר מולאו

ואת יקירתי מתמחה בניצול השעמום"

הוא נשען לאחור ואמר: "משעמם, משעמם, משעמם.."